אחד העקרונות הכי חשובים בעיניי באנימציה הוא ה'אפיל'. הוא אולי גם העקרון שהכי קשה להסביר מה הוא בדיוק והוא גם הכי סוביקטיבי. אבל עיצוב חזק הוא הבסיס לאנימציה חזקה. אפיל הוא לאו דווקא דמויות יפות, כמו שאנחנו תופסים יופי בחברה המודרנית, אלא איזו מן תכונה ויזואלית שגורמת לנו בתור צופים לרצות ולהמשיך ולהתבונן. בין אם זה דמויות, רקעים או אפילו עיצוב גרפי, אפיל היא תכונה משותפת של כל עיצוב טוב. ישנם המון גורמים והיבטים של אפיל וננסה לעבור על חלק מהם.
פשטות של צורות הוא אולי העקרון החשוב ביותר בנושא האפיל. עיצובים פשוטים מושכים יותר. ככל שהעיצוב יותר מורכב, כך קשה ליותר אנשים להתחבר לדמות.כאשר עיצוב מתבסס יותר מדי על פרטים הוא מאבד מהכוח שלו, אך כאשר העיצוב הבסיסי חזק, והפרטים הם רק תוספות שתומכות בו, הוא נהיה מאוד אפקטיבי, רווגוני ומעניין .
אחד המעצבים החזקים יותר בתעשית האנימציה בשנים האחרונות הוא ניקו מארלה. אחד המאפיינים המאוד מובהקים של ניקו הוא ריבוי פרטים וטקסטורות באיזורים כמו שיער, קרניים, בגדים וכ"ו. אך העיצובים עובדים מסיבה שונה לחלוטין, העיצובים עובדים בזכות הצורות הגרפיות המאוד מחושבות וחזקות של ניקו. התבוננו בדוגמא הבאה, ותשימו לב עם איזה צורות גרפיות פשוטות ניקו מבסס את העיצובים ה'מורכבים' שלו. הוא מכוון את הקהל להסתכל בדיוק לאן שהוא מתכוון. ממש יצירת מופת ויזואלית.


דמות פשוטה כמו סמיילי 🙂 🙁 בעצם יכולה לייצג כל אחד מאיתנו. קל לנו להתחבר לרגשות שאנחנו יכולים לדמיין ולהזדהות. רגש כמו חיוך או עצבות, הוא הבסיס ללקסיקון הרגשות שלנו. כאשר כצופים אין לנו חיבור ריגשי עם הדמות, אז חבל על המאמץ.
לפני ימים ספורים ייצא הסרט האחרון של רוברט זאמקיס (פולאר אקספרס) שנקרא Mars needs Moms. הסרט נכשל בקופות בצורה שטרם נראתה, במיוחד מכיוון שהסרט לא משך ילדים לצפות בו מבחינה ויזואלית . משהו בטכניקת המושיין קפצ'ייר של זמאקיס גורם לנו הצופים ריחוק ריגשי במקום חיבור. לדמויות חסר אפיל בצורה מאוד קיצונית, והן נראות חסרות חיים. אפילו בתמונת סטיל מתוך הסרט אנחנו יכולים להיווכך שמשהו פשוט לא עובד. זאמקיס הוא חסיד גדול של טכניקת המושיין קפצייר וזה ממש לא נסיונו הראשון בטכניקה זו. המסקנה הברורה שלנו מכאן, היא שגם לתנועה יש אפיל ולא רק לעיצוב סטטי. גם הצורה בה הדמויות זזות ומשחקות יכולה למשוך אותנו לצפות עוד או ליצור רתיעה.

לעומת זאת, דוגמא מאוד קיצונית היא הסרט האחרון מאולפני דיסני – Tangled. הסרט כבש את הקהל בזכות המון אפיל שבא לידיי ביטוי בעיצוב הדמויות, בתנועה, בצבעים ואפילו בסיפור. הסרט הוא כמובן בסגנון מאוד דיסני. יש כאלה שמתחברים אליו יותר ויש כאלה שפחות, אבל הדעה הרווחת היא שהסרט פשוט גדוש באפיל וחן. רוב האפיל מגיע לסרט מגלן קין שפיקח על כל שוט ושוט ודאג שהקסם שקיים בציורים שלו יעבור גם לאנימציה.

אפיל מתחיל אפילו בפוזה הראשונה שלנו על המסך. הוא נמצא בצורה הכללית של הגוף, מהליין אוב אקשיין ועד לפרטים הקטנים כמו תנוחת האצבעות. חשוב מאוד כל הזמן לחשוב על הרעיון של אפיל ואיך אנחנו בתור יוצרים יכולים לחזק אותו. עיצוב חזק כמובן רק תורם ובמקום להיאבק עם הדמות כדי להוציא אנימציה עם אפיל אנחנו יכולים להתבסס על האפיל של הדמות ולחזק אותה.
באנימציה דו מימד, אפיל משמש תפקיד אפילו יותר גדול אצל האנימטור, משום שעליו לצייר את הדמויות בכל פריים נתון ומכל זווית. מאוד קל לצייר את הדמות במדיוק ועדיין לפספס את האפיל ועל ידי כך לאבד את כל החיבור הריגשי עם הצופים. במיוחד בימי דיסני הישנים, האנימטורים שלטו באפיל בצורה כל כך חזקה שכל פריים בודד הוא יצירת מופת שקשה להוריד את העיניים ממנה


האפיל מתבסס על הבנה נכונה של האנטומיה של הדמות ושימושה והפשטתה של האנטומיה לצורות גרפיות שתומכות בעיצוב. בדוגמא הבאה, ניתן לראות דוגמא לקשרים ויזואלים בין חלקים שונים של הדמות שאנחנו לאו דוקא לוקחים בחשבון כשאנחנו עושים אנימציה. התוצאה יכולה להיות מאוד שונה והאפיל הרבה יותר חזק. שימו לב להבעה מצד ימין. היא נחמדה ואנחנו מבינים את הרעיון שהוא שמח, אבל על ידי שינוי קטנטנן וחיבור של קו דמיוני בין החיוך לעין, אנחנו מגדילים כל כך את האפיל של הדמות. על ידי יצירת אותו קשר דמיוני של החיוך לעיין אנחנו גורמים לעיניים של הצופה לזוז מהחיוך לעין וחזרה לחיוך ללא מאמץ.

הקשרים האלה הם לא דברים חדשים וכבר בתקופת הרנסאס התבססו עליהם בצורה קיצונית כדי לייצור אפיל חזק יותר לקומפוזיציה. בדוגמא הבאה, ניתן לראות ציור של Carravagio. שימו לב לכל אותם קשרים ויזואלים שגורמים לעיניים שלנו לזוז במרחב. זה מאוד חשוב ויוצר קומפוזיה דינמית ומעניינת.

עוד עקרונות מאוד חשובים של אפיל הם חוסר סימטריה וניגודיות. שחור מול לבן, גדול מול קטן, ישר מול עגול. דמויות שיש להן ניגודים קיצוניים יוצרות קונטרסט אצל הצופה, ועל ידי כך יוצרות עניין. כאשר הכל חוזר על עצמו וכל הקוים עגולים, הקהל מאוד מהר מתרגל, ומתחיל להשתעמם. ברגע שיש ניגודיות, נוצר גורם לא צפוי ועל ידי כך עניין- קוים עגולים שמנוגדים בקוים ישרים, צורה מאוד גדולה שמנוגדת בצורה מאוד קטנה וכ"ו. כמובן, יש להתאים את הניגודיות למשהו שתומך בעיצוב. מקומות קשים יותר כמו מפגשים של עצמות יכולים להיות קווים יותר ישרים. לעומת זאת, איזורים גדולים של שומן או מסה יהיו עגולים יותר.
כמובן שכל אחד מהעיצובים הבאים כוללים המון עקרונות אפיל שונים, אבל שימו לב בעיקר כמה אפיל נוצר על ידי הקונטרסט של הצבעים אצל פו. כמה אפיל נוצר ברישום מודל על ידי הקווים הישרים מול העגולים. וכמה אפיל נוצר בהקצנה של הפרופורציות אצל הבחורה


